מקבץ נכבד של עבודות מתקופות שונות מתאר מבט מן החלון – מן הפנים המגונן אל החוץ הפתוח - ומסמן את המבט אל הנוף. בציור הארצישראלי המוקדם של ראובן רובין וישראל פלדי זהו מבט בנוף המקומי הנתפס כקסום; חלון הסטודיו של יחזקאל שטרייכמן בתל אביב והנוף הנשקף ממנו, החוזרים שוב ושוב ביצירותיו, הופכים לקומפוזיציה מופשטת; ובתצלומיו של דוד עדיקא זהו הנוף האורבני העכשווי, התל-אביבי, המאובק והמפויח, או הנוף הירושלמי של עיר מולדתו, המסותת באבן. בין אם ממשי ובין אם מדומיין, הבית – על חלקיו השונים, מרחביו האינטימיים, סימניו המבניים, הדמויות המאכלסות אותו והחיים שבתוכו - מופיע כאן כמרחב של שיטוט פנימי הרחוק מהמיתוסים והאתוס הלאומיים; לעיתים מרחב נעים ומגונן, ולעיתים מטריד ומערער., מושג "הבית" בתרבות הישראלית מצוי תמיד בתווך שבין הבית כמרחב אישי לבין הבית כמרחב קולקטיבי-לאומי. בשני המקרים תפקידו לגונן, לספק מחסה, לשמש מקום מסתור בעת הצורך וגם לסמן זהות ולגלם את הקשר למקום., עניינו של ההיבט התהליכי בקשר בין המרחב המקצועי למרחב הפרטי-משפחתי; אם יש הרמוניה בין השניים והמנהל מחזק דפוסים מוכרים מהבית, תחושת המסוגלות האישית של המורות מתגברת..